להוריד את המסכה

עוזב את UWM

היי, קוראים לי Adam Wolfe. אני השותף המייסד של Chroneme. אני מרגיש שבחיים אנחנו עוטים כל כך הרבה מסכות שונות, אתה יודע, ושאנחנו גרסה אחרת של עצמנו מול אנשים שונים. אתה גרסה אחרת של עצמך מול המשפחה שלך, מול העמיתים לעבודה, מול החברים שלך. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להוריד את המסכה, ושתראה מי אני באמת. אז בואו נדבר על השאלה למה עכשיו. ואני חושב שהרבה אנשים, טוב, אני יודע שהרבה אנשים שאלו אותי: למה שתעזוב את UWM? וזו תשובה מסובכת. אני חושב שעל הנייר, יש לי את העבודה שכל עורך דין רוצה, נכון? כאילו, אני היועץ המשפטי הראשי של חברה ציבורית שנסחרת בבורסה. אני עובד עם אנשים שאני אוהב. יש לי חופש רב לבחור על מה אני עובד. אני מרגיש שאני מקבל הרבה סיפוק מהעבודה. יש לי הכול, נכון? ואני חושב שאז רוב האנשים היו אומרים: אז למה שתעזוב? כשיש לך כל מה שאתה רוצה, למה שתעזוב? למה שתוותר על זה? בסופו של דבר, להיות עורך דין בחברה ציבורית, ככל שזה הגיוני על הנייר, ואני חושב שאני ממש טוב בזה, ואני חושב שהאדם שאני, כאילו, כשאתה מוריד את כל המסכות של, כאילו, מי אתה? כאילו, מי אתה באמת? כאילו, הגרסה שלך כשאתה בבית עם המשפחה.

והאדם הזה הוא מסכה אחרת מהמסכה שאני רוצה להמשיך לעטות כל יום כעורך דין. והרצון שלי ליצור ולבנות משהו מיוחד שישפיע על החברה, ישפיע על החיים של אנשים באופן אישי, הולך הרבה מעבר למה שאני עושה עכשיו. והאמת היא שאני מוכן לקחת את הסיכון הזה. ואני באמת מוכן לוותר על ההזדמנות שיש לי. כי הרצון הזה לעשות יותר כל כך גדול שאני לא יכול, אני לא יכול לא לעשות את זה.

ואז השאלה היא, טוב, אם הרגשת ככה, אולי הרגשת ככה כבר הרבה זמן, זה משהו שיש לך בנשמה. אז למה דווקא סוף יולי 2026? כאילו, אם אתה, אתה נמצא במקום הזה 10 שנים, למה לחכות עד יולי 2026? והאמת, מבחינתי, היא שיש כמה דברים. אחד, פגשתי את השותף המושלם שמשלים אותי בכל מה שצריך השלמה. הוא ההפך הגמור מכל מה שאני. הוא בחור שחום מפקיסטן, רופא ואיש מחשבים. אני בחור לבן מהמערב התיכון, עורך דין ואיש עסקים. כאילו, אנחנו לא יכולים להיות יותר הפוכים.

אבל בכל דבר שבאמת חשוב, אנחנו אותו דבר. יש לנו אותם ערכים, אותן מטרות, אותם רצונות, אותה מוטיבציה, ואותה אמונה שנעשה כל מה שצריך כדי שהעסק שלנו יצליח. אז זה בערך הדבר הראשון. אז כאילו הכוכבים הסתדרו בעניין הזה. אני חושב שהחלק השני הוא שאני טוב בטירוף במתן עצות. כאילו, סליחה, אני מקווה שזה לא נשמע יהיר, אבל מה שאני עושה ממש, ממש טוב, ועושה כבר שנים רבות, זה לייעץ לאנשים.

ייעצתי לכמה מיליארדרים איך לנהל את העסקים שלהם. ייעצתי להרבה אנשים בקריירה שלהם. ייעצתי להרבה אנשים בהחלטות האישיות שלהם ובתקוות שלהם. אני ממש טוב בזה. אני פחות טוב בלהקשיב לעצות של עצמי. אני תמיד אומר שעורך דין שמייצג את עצמו, הלקוח שלו טיפש.

טוב, אני חושב שאולי לקחתי את זה רחוק מדי. אז לפני כמה שבועות הלכתי לטיול עם אשתי. ודיברנו על התרחישים שבהם אני עוזב. ועל הסיכונים והיתרונות והשינויים שיקרו בחיים שלנו, ועל הקפיצה מהצוק, כמו ששמעתי כמה יזמים אומרים. והיא אמרה, ממש, את הדבר הכי חכם, שהוא פשוט כל כך. ואני לא מבין איך לא קלטתי את זה עד עכשיו.

והיא אמרה: מה היית מייעץ לבן שלך? יש לי בן בן 16. והיא אמרה: מה היית מייעץ לו? אם הוא, אם הוא היה בא אליך עם הדילמה הזאת, מה היית אומר לו? ואמרתי לה בדיוק מה הייתי מייעץ לו. ואז היא הסתכלה עליי ואמרה: אז זה מה שאתה הולך לעשות.

זה מה שאתה הולך לעשות. וזה היה כמו, אלוהים, ברור שזה מה שאני הולך לעשות. ובאותו רגע זה ממש, ממש הכה בי שזה הזמן, ושאני חייב לעלות על המטוס, אחרת הוא ימריא בלעדיי.

פוגש את Z

הרבה פעמים שואלים אותי למה בגיל 43 חזרתי ללימודים, כמנהל בכיר בחברה מובילה, עם צוות גדול, אתה יודע, ומרוויח טוב. אתה יודע, למה, למה שאחזור ללימודים אחרי שכבר למדתי משפטים? אנשים חשבו שהשתגעתי, אבל הסיבה היא שאני לומד כל החיים. ואני רוצה לעבור את החיים כך שאני תמיד לומד. אני רוצה להיות בן 90 ועדיין ללמוד מאחרים, כי אני מרגיש שתמיד אפשר להשתפר. תמיד אפשר להיות טובים יותר, ואז אני יכול, אתה יודע, ללמוד משהו ולתת אותו בחזרה.

ובשבילי, ללמוד בבית ספר למנהל עסקים ב־Northwestern היה ההזדמנות הזאת, הזדמנות להמשיך ללמוד ולפגוש אנשים חדשים שאולי לא הייתה לי הזדמנות לפגוש אחרת. ושם פגשתי את Z. אז Zohaib ואני נפגשנו, אני קורא לו Z, חלקית Z. אני לא יודע אם אתה יודע את זה, כי בכנות לא ידעתי איך לבטא את השם שלך בהתחלה. וחשבתי שפשוט יותר קל להגיד Z. אז, סליחה על זה.

אבל לא, אני חושב שזה נדבק. אז Z, אתה יודע, היה אחד האנשים הראשונים שפגשתי ב־Northwestern Kellogg. והתחברנו כמעט מיד ברמה האישית, כי הוא אדם מאוד עמוק. ואני חושב שאנחנו חושבים בצורה מאוד דומה על החיים ועל המשפחה ועל ההשפעה שלנו על שניהם. יש לו לב טוב, והוא איש טוב. אז אני חושב שבגלל זה זה היה קשר מאוד אישי.

ואני חושב שזה המשיך להתקדם לאורך כל התקופה בבית הספר למנהל עסקים. אבל מה שמעניין זה שחזרנו שוב ושוב לאתגרים שהיו לנו בחיים שלנו, ולמטרות שלנו למשפחות, לעתיד ולקריירה. וככל שקילפנו עוד שכבות, גילינו כמה אנחנו דומים ברמה האישית, ובכל זאת כמה אנחנו שונים בכישרונות שכל אחד מביא. ואחד הדברים שאני חושב עליהם כשאני בונה צוותים הוא החשיבות של גיוון, וכמה חשוב שיהיו הרבה דרכי חשיבה שונות. כאילו, אם אתה חושב על בניית בית, אתה צריך נגר, ואתה צריך אינסטלטור, ואתה צריך חשמלאי, ואתה צריך אדריכל. ולא בהכרח צריך אדם אחד שיעשה את כל הדברים האלה, אבל אתה רוצה אנשים טובים בכל רמה.

וככל שהתחלנו לקלף את השכבות, גילינו ששנינו יחד מביאים כל כך הרבה מהדברים האלה, בלי שהם בהכרח חופפים. אבל מה שבאמת חפף זה החזון שלנו, השליחות שלנו והתכלית שלנו. ואני זוכר יום אחד מסוים בלימודים שבו פשוט הבנו, אתה יודע, שזו יכולה להיות הזדמנות מקצועית ועסקית נהדרת לעבוד יחד. ובגלל איך ש־Z ואיך שאני, ממש תוך חמש דקות החלטנו שזה מה שאנחנו הולכים לעשות.

מה זה Chroneme

זה לא דבר פשוט, כי אני חושב שאנשים מבינים בינה מלאכותית וטכנולוגיה רפואית כפי שהן קיימות היום, בתוך קטגוריה. אתה יודע, זה כאילו שהכול נכנס לתוך קופסה פשוטה. זה כאילו, אתה יודע, טכנולוגיה מסוימת נכנסת לתוך הקופסה הזאת. זה כאילו, אתה יודע, אתה שם אותה בתוך מכולה. אבל מה שאנחנו בונים כל כך שונה שאין למה להשוות אותו. אז אין לך, אין לך על מה להישען.

כלומר, אנחנו יכולים להגיד לך שאנחנו בונים מודל בינה מלאכותית. אבל תראה, כל אחד ואמא שלו ששמע על בינה מלאכותית בונה עכשיו מודל בינה מלאכותית. הם לוקחים LLM, עוטפים אותו וטוענים שהם חברת בינה מלאכותית. וזה משהו שאני מרגיש שנצטרך להילחם בו, כי יש את הספקנות הזאת של, אתם סתם עוד חברת בינה מלאכותית. עוד מישהו שמנסה לבנות חברת בינה מלאכותית, כן, בינה מלאכותית הולכת לחולל מהפכה. אבל כאילו, למה שלך שונה?

השחקנים הגדולים, OpenAI, Claude, Google, פשוט יבלעו את כל השאר. כלומר, אני חושב שזו התפיסה שנצטרך, שאנחנו נלחמים בה. אבל אני חושב שמה שהולך לאיבוד בכל זה, הוא שאנחנו לא מנסים לבנות את אותו דבר שכולם מנסים לבנות. זה מה ששונה. כאילו, יש קבוצה גדולה של חברות ואנשים שבונים את הדבר הזה. וכולם מנסים להוסיף עוד כוח לדבר שהם בונים.

זה כמו מכונית מהירה יותר, ויותר, ויותר. אבל אנחנו בכלל לא בונים מכונית. אנחנו בונים סוג אחר של תחבורה שייקח אותך למקום אחר. ובגלל זה קשה להסביר, כי אתה יודע איך נראית מכונית. ואם אגיד לך שאני בונה מכונית, אתה מבין מה זו מכונית. אבל אם אגיד לך שאני בונה צורת תחבורה אחרת שמעולם לא חווית, כמו, אתה יודע, ״תעלה אותי, Scotty״ ב־Star Wars.

אתה לא יכול, אתה לא יכול לתפוס את זה, כי זה דבר אחר לגמרי. ובגלל זה קשה לי להעביר לעולם כמה אנחנו שונים ומיוחדים. ואני חושב שהדרך היחידה שבה אני באמת, באמת יכול לעשות את זה היא להגיד שאנחנו בונים קטגוריה חדשה. כאילו, כן, זה מודל בינה מלאכותית, אבל זה סוג אחר לגמרי של מודל, עם שימוש אחר. כאילו, המודלים הנוכחיים מאוד רחבים. זו גישה של רובה ציד, והם נעשים חזקים יותר ויותר.

הם לשימוש כללי. אנחנו כמו רובה צלפים או אזמל. ולא אכפת לנו מכל הדברים האחרים האלה. אכפת לנו מדיוק. אכפת לנו מאותה תשובה בכל פעם. אכפת לנו מהיכולת להסביר למה ההחלטה התקבלה.

והיכולות האלה רלוונטיות לתחומים כמו רפואה, שבהם אסור שתהיה תשובה שגויה. והדרך שבה אנחנו בונים את זה היא לא רק כדי שתוכל להגיד, אה, עכשיו אני יודע שיש לי, שהיו לי התסמינים. יש לי את המחלה הזאת. מה שאנחנו אומרים זה לא, לא, לא, לא. אנחנו יכולים לחזות את המסלול של לאן אתה הולך.

אנחנו לא אומרים שאתה כבר שם, אבל לשם אתה בדרך. אבל אתה יודע מה? אולי תוכל לקבל כמה החלטות בחיים שלך, או אולי נוכל לנקוט כמה צעדים שישנו את המסלול הזה. ובמקום ללכת ימינה, תוכל ללכת שמאלה. ובעיניי, ככה אנחנו צריכים לגשת לרפואה, בדרכים שבהן אפשר לזהות דברים לפני שהם קורים, כדי שנוכל לשנות את התוצאה.

לוק

יש חוויות בחיים שמשנות את נקודת המבט שלך על מי שאתה. ואצלי, השינוי הזה קרה עם הבן שלי, Luke. אחרי שני ילדים, אשתי ואני התברכנו בהיריון שלישי. ואני חושב שכשאתה צעיר יותר, ויש לך מספיק מזל שלא היו לך קשיים להיכנס להיריון בעבר, אתה פשוט מקבל את זה שזה קורה בקלות. אבל אצלנו, השלישי היה אתגר של ממש.

וזה העיק מאוד על אשתי, ולמען האמת, זה העיק עליי מאוד מאוד. ועד שאתה לא עובר את החוויה של הקושי להביא ילד, אני לא חושב שאתה באמת מעריך את מה שקיבלת, את המתנה שקיבלת. ובשבילנו, זה היה אתגר גדול, גדול מאוד. אז, אתה יודע, עברו הרבה שנים בין הילד השני לשלישי. ולמרבה הצער, זה נגמר באובדן בלידה. וזה היה הרסני גם לי וגם לאשתי, ולכל המשפחה שלנו.

וזה הרעיד את כל המשפחה שלנו. ואני חושב שהדבר הכי כואב בכל התהליך הוא שאתה תמיד תוהה, מה אילו. אתה תוהה, מה אילו. אילו הילד הזה היה נולד. כאילו, איך הוא היה? ממה הוא היה נהנה?

אילו חוויות היו לנו יחד? ואתה חי את זה שוב ושוב ושוב בראש. ואז, אחרי החוויה הזאת, התחלתי לחשוב על האתגרים שכל כך הרבה משפחות אחרות עוברות. והאם יש דרך כלשהי למנוע מהמשפחות האלה את התחושות האלה ואת האובדנים האלה? ושם באמת התחלתי לצלול לעומק השאלה איך אפשר להשתמש בטכנולוגיה כדי לשנות תוצאות.